רק בשביל לקבל חיבוק

רק בשביל לקבל חיבוק

 בתקופת הקורונה החברה נותנת את הדעת בעיקר לעתיד הילדים, אבל מה יהיה על מצבם הנפשי של ההורים? האם מישהו עוצר לרגע ומנסה להבין את הקושי שהם חווים בחודשים האחרונים? לדעתה של הפסיכולוגית החינוכית הילה קלעי נובטוני התשובה היא לא מספיק, ושיש עוד הרבה מה לעשות

 

אבי יופה

 

בתקופת הסגר השני בכלל, ובמהלך החודשים האחרונים שבהם העולם ומדינת ישראל בתוכו מתמודד עם הקורונה בפרט, עולה נושא הטיפול בילדים על סדר היום לא אחת.
איך להתמודד עם מערכת החינוך?
מה הדרך הנכונה ללמוד בבית ובכלל, מה יהיה על הדור הנוכחי?


אבל האם מישהו עוצר לרגע ומסתכל על ההורים של אותם ילדים, ושואל אותם מה שלומם? כנראה שלא.

ואם כבר מתעניינים, אז זה לא באמת מספיק.


"ההורים בתקופה הנוכחית מבינים שאנחנו נמצאים בריצה למרחקים ארוכים ושצריך לשמר אנרגיה, בניגוד לתחושה בסגר הקודם אז המחשבה היתה על ריצה למרחק קצר", מסבירה הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית ברשת ת.ל.מ – רשת לטיפול פסיכולוגי בפריסה ארצית.

"המצב היום דומה למצבי אבדן, כשאתה מבין שהאדם שאיבדת לא הולך לשוב והמציאות דורשת מאיתנו הסתגלות אחרת.
הורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם דרישות מהעבודה, במקרה שיש להם עבודה, עם נטל החלוקה בין בני הזוג, בהנחה שיש בן זוג ועוד".


מה לדעתך הדבר שהורים צריכים לקבל עכשיו יותר מהכל?


"הצרכים שעולים, גם במפגשים שלי עם הורים בקליניקה, שתהיה יותר בהירות בדרישות מההורים מהצד של המערכת.
הורים צריכים לתפעל את המפגשים עם המערכת החינוכית, וגם לדאוג לצרכים הבסיסיים של הילד כמו אוכל ושינה.
הם הופכים לאט לאט להיות אובייקטים מה שגורם להם לחוות תסכול בצורה מתמשכת.

"התסכול הזה מייצר תחושה של חוסר אונים מצד אחד ומחשבה שאין מזור.
לכן ההורים צריכים למצוא לעצמם מרחב של פרטיות, של שקט וגם שהדברים יהיו ברורים יותר".

דבר נוסף שקלעי נובוטני מציעה להורים הוא לחפש את היחד, את תחושת השותפות וההזדהות.

"בסגר השני עולה יותר הצורך להרגיש אני חלק ממשהו, שאני לא לבד, ושעוד אנשים חווים את החוויה שלי.
הורים צריכים שיראו אותם כמו כל אדם אחר, ושישאלו איך הם בחוויה. פשוט שישאלו אותם מה שלומם".


איזה עצות היית נותנת להורים כדי שיעברו את התקופה הזו בצורה קלה יותר?


"להתנתק מהחדשות ולא לצרוך את התוכן בצורה מוגברת. להתחבר יותר למה שמאוורר אותי ונותן לי אפשרות לבריחה, לאסקפיזם.
ולדעת גם לקבל חמלה עצמית ולחשוב איפה אני כהורה יכול לוותר או לעגל פינות.
חשוב לזכור שמדובר במצב מאוד לא נורמלי למרות שאנחנו במין שגרה כבר תקופה ארוכה.

"זה בסדר שיהיו מקומות שנאפשר לילדים לעשות דברים שקצת חורגים מהערכים שלנו, כדי נרגיש שאפשר לנשום קצת.
כמו להוסיף עוד זמני צפייה בטלוויזיה, או לצ'פר את עצמי בדברים שלא תמיד הייתי בוחר לעשות או לאכול".

דבר נוסף שקלעי נובוטני נותנת עליו את הדעת הוא נושא הקהילתיות, ועד כמה יש לקהילה תרומה מאוד גדולה לחוסן הנפשי.
"רואים המון אנשים שמתגייסים עבור אחרים שנמצאים בבידוד, ושולחים הפתעות ונותנים תחושה שאכפת ודואגים. זה מאוד מחזק את החוויה של העמידות שלנו במצב הנוכחי.
קהילתיות היא אחד מגורמי חוסן. כולנו רוצים להרגיש שייכים למשהו וברגע ששייכים יש תחושה שאנחנו לא לבד, גם אם נדרשים לבידוד פיזי.
יש בזה משהו שמביא להקלה כי בבדידות יש תחושה קשה של קורבנות".