להתבונן על התמונה הגדולה

להתבונן על התמונה הגדולה

הפוטותרפיה מאפשרת לנו לעבור על תמונות שליוו את חיינו, החל מהילדות ועד לבגרות, ולנסות להבין איזה חותם הן הותירו בנו ועד כמה ההשפעה שלהן מלווה אותנו עד היום


אבי יופה


אנחנו עוברים לעתים על תמונות ישנות, מי באלבומים ומי בטלפון הנייד, מסתכלים בערגה על רגעים מהעבר ולא תמיד מבינים מה המשמעות הנסתרת של כל אחד מהם מבחינתנו.
ומתברר שיש משמעות לכל דימוי ויזואלי שהפך להיות חלק מחיינו.

"פוטותרפיה היא שימוש בדימויים ויזואליים להעצמה אישית ורגשית", מסבירה דנה בירן, מלווה תהליכים בפוטותרפיה ותקשורת חזותית וראש התוכנית לפוטותרפיה וליווי תהליכים במכללה האקדמית תל חי.

"בדרך שבה אנחנו עובדים כל חומר ויזואלי יכול לשמש כלי לפוטותרפיה: תמונות ילדות, תמונות שמצלמים אותנו, כאלה שאנחנו צילמנו".

בירן היא בוגרת לימודי הנחיית קבוצות באוניברסיטה הפתוחה ולימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת הדסה, ובוגרת לימודי פוטותרפיה בבית הספר לאמנויות מוסררה שבירושלים.
מאחוריה כבר 10 שנות עבודה עם קבוצות והנחיית סדנאות בתחום.


"מדובר בענף כה רחב שמתקשים להמשיג אותו", היא מדגישה.
"מתבוננים בתמונות מהילדות למשל, שואלים שאלות.
מנהלים סוג של מסע בזמן באמצעות הדיון על התמונה.
תמונות ילדות טומנות בחובן מטען רגשי וההבנה של מה הוא אותו מטען רגשי אנחנו עושים בפוטותרפיה".


חלק מהמסע שעובר האדם בפוטותרפיה כולל פתרון סוגיות רגשיות שנכונות לכאן ולעכשיו שלו דרך הדיון על תמונה כזו או אחרת.

בירן מסבירה: "הרבה אנשים למשל מתקשים לעמוד מול מצלמה, וזה נובע לרוב מביקורת עצמית מוגזמת, מחוסר ביטחון.
מדובר בהנחות יסוד שהשתרשו לצד דימוי גוף בעייתי. בפוטותרפיה העמידה מול המצלמה מציפה המון סוגיות אישיות שאפשר לטפל בהן".


מי האדם שנדרש לדעתך להגיע לטיפול באמצעות פוטותרפיה?


"זה משתנה בין אדם לאדם.
מי שמתבטא באמצעות ציור הולך לאמנות ויש המון דברים שאפשר לעשות דרך צילום.
אנשים למשל שהם פחות מילוליים.
כל אדם שצילום הוא דרך הביטוי שלו יכול למצוא את עצמו בפוטותרפיה".

עד כה העבירה בירן סדנאות רבות גם דרך הזום, לארגונים או אפילו למשפחות, ככלי טיפולי או ככלי חוויתי.
לכל אחד היא מסבירה שהצילום הוא בעצם שיקוף של התת מודע שלנו, והתפקיד שלנו זה להבין מה מסתתר שם.

"עבדתי פעם עם משהי שהיה לה קשה לעמוד מול המצלמה במסגרת סדנת דיוקן עצמי", נזכרת בירן.
"בכל פעם שניסו לצלם אותה לא הצליחו, היא לא אהבה את הצילום.
שמתי אותה מול אפשרות הסלפי וביקשתי ממנה להצטלם.
כשהיא התכוננה לצילום היא שמה על עצמה עוד פריט לבוש ועוד אחד.
כששאלתי למה היא ענתה שהיא לא אוהבת שהיא נראית כמו אמא שלה.
שיקפתי לה שהעובדה שהיא שמה על עצמה בכל פעם עוד דבר ועוד כך היא נראית בדיוק כמו אמא שלה, והגיע הזמן להוריד את השכבות.

כך יצאה תמונה אותנטית.
שלה ורק שלה".

 

קרדיט צילום: שרון כהנא